גמרא
פירוש
תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ אאִי עַרְעָר דִּפְגַם מִשְׁפָּחָה גִּלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ עַרְעָר דְּגַזְלָנוּתָא וְקָאָמְרִי בהָנֵי יָדְעִינַן בֵּיהּ דַּעֲבַד תְּשׁוּבָה.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
תרי ותרי נינהו [שניים ושניים הם] ואין שני הדיינים יכולים לבטל לגמרי את העדות הראשונה שפסלה אותו. אי ערער [אם הכוונה לערעור] של פגם משפחה, כגון שטוענים שהוא עבד, ופסול לדון, הרי גלוי מלתא [דבר] בעלמא [בלבד] הוא שעתיד להתברר, ואין צורך לכך בעדות גמורה, ומדוע ייפסלו לאחר שחתמו? ומשיבים: לעולם אימא [אומר] לך כי המדובר בערער דגזלנותא [ערעור של גזלנות], וקאמרי הני [ואומרים אלה] הדיינים: ידעינן ביה דעבד [יודעים אנו בו שעשה] תשובה ומעכשיו כשר הוא, ואין כאן איפוא סתירה בין שתי כיתות העדים.
א אמר ר׳ זירא: הא מלתא [דבר זה] מר׳ אבא שמיע לי [שמעתי אותו], ואי לאו [ואם לא] ר׳ אבא שמן העיר עכו שכחתה [הייתי שוכח אותו], שהוא הזכירני הלכה זו. ומהי הלכה זו? שלשה שישבו כבית־דין לקיים את השטר ומת אחד מהם לפני שחתם — צריכין למיכתב [לכתוב] נוסח זה: ״במותב תלתא הוינא, וחד ליתוהי [במושב שלושה היינו ואחד איננו]״.
אמר רב נחמן בר יצחק: ואי כתב ביה [ואם כתב בו] בשטר הקיום: ״שטרא דנן נפק לקדמנא, בי דינא [שטר זה יצא לפנינו, בית הדין] ״— תו לא צריך [שוב אינו צריך] להוסיף ששלושה היו, כי סתם בית דין הוא של שלושה דיינים. ומקשים: ודלמא [ושמא] בית דין חצוף הוא, וכדברי שמואל, שאמר שמואל: שנים שדנו, אף שלא נהגו כראוי, מכל מקום דיניהם דין, אלא שנקרא בית דין חצוף. ואם כתוב סתם ״בית דין״, אפשר לחשוב שהיה זה בית דין חצוף!
ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו]: ״כגון בי דינא דרבנא [בית הדין של רבינו] אשי״, ומן הסתם בית דין כזה נוהג כראוי. ושואלים: ודלמא רבנן דבי [ושמא חכמים של בית] רב אשי כדעת שמואל סבירא להו [סבורים הם] ועשו בית דין חצוף! ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו]: ״ואמר לנא רבנא [לנו רבינו] אשי״, שבמקרה כזה ודאי אין לחשוב שעשו שלא כדין.
ב משנה האשה שאמרה: ״אשת איש הייתי ועכשיו גרושה אני״ — נאמנת להינשא. שהפה שאסר, היא עצמה שאמרה שהיתה נשואה, הוא גם הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת: ״גרושה אני״ — אינה נאמנת, שכן עדות אחרים היא שאסרתה. וכן אם אמרה: ״נשביתי על ידי גוים, ואף על פי כן עדיין טהורה אני״, שלא נאנסה בהיותה שבויה ומותרת להינשא לכהן — נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת: ״טהורה אני״ — אינה נאמנת. ואולם אם אמרה ״נשביתי וטהורה אני״ והשיאוה על פי דבריה, ומשנשאת באו עדים שנשבית — הרי זו לא תצא.
ג גמרא אמר רב אסי: מנין להלכה זו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: ״את בתי נתתי לאיש הזה לאשה״ (דברים כב, טז). כיון שאמר ״לאיש״ — אסרה על כל העולם כולו, שהרי אמר שהשיא אותה ולא פירש למי, ולאחר שאמר ״הזה״ — התירה לבעלה.
ושואלים: לדבר זה למה לי קרא [כתוב] מיוחד ללמד על זה? הלא סברא היא: הוא אסרה והוא שרי לה [התיר אותה]! שהלא דיבורו הוא המקור היחיד לידיעתנו, הן לאסור והן להתיר. אלא כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך כתוב זה] של ״לאיש הזה״ הרי זה לכפי שאמר רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו הקטנה מן התורה — שנאמר: ״את בתי נתתי לאיש״ ומכאן משמע שסומכים על דיבורו בענין זה ונאסרת על כולם. ושואלים: לפי הסברה של רב הונא, המלה ״הזה״ למה לי?
ומסבירים: מיבעי ליה לכדתני [נצרך לו הדבר לכפי ששנה] ר׳ יונה. דתני [ששנה] ר׳ יונה ברייתא זו: נאמר בפרשה של מוציא שם רע ״את בתי נתתי לאיש הזה״ ויש להדגיש: ״הזה״ — ולא ליבם, שדין מוציא שם רע הוא דווקא בבעל, ולא ביבם.
ד תנו רבנן [שנו חכמים]: האשה שאמרה ״אשת איש אני״ וחזרה ואמרה ״פנויה אני״ — נאמנת. ומקשים: והא שוויה לנפשה [והרי עשתה את עצמה] כחתיכה דאיסורא [של איסור], שכיון שאמרה שהיא אשת איש, נמצא שאסרה את עצמה לכל, וכיצד יכולה היא לחזור ולהתיר איסור זה? ומשיבים: אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא (תירוץ, הסבר) לדבריה מדוע אמרה קודם שאשת איש היתה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמרה ״אשת איש אני״ וחזרה ואמרה ״פנויה אני״ — אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה הראשונים — נאמנת.
ומעשה נמי [גם כן] באשה אחת גדולה (חשובה) שהיתה גדולה בנוי (ביופי), וקפצו עליה (חיזרו אחריה) בני אדם רבים לקדשה. ואמרה להם ״מקודשת אני כבר״. לימים עמדה וקידשה את עצמה. אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן? שהרי אמרת שמקודשת את?! אמרה להם: בתחלה שבאו עלי לשאת אותי אנשים שאינם מהוגנים — אמרתי ״מקודשת אני״ כדי להיפטר מהם, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים — עמדתי וקדשתי את עצמי לאחד מהם. ומעירים: וזו הלכה העלה (הביא) רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא (ששם היה מושב הסנהדרין) ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה — נאמנת.
בעא מיניה [שאל אותו] שמואל מרב: אשה שאמרה לבעלה ״טמאה אני״ בנדה, וחזרה ואמרה ״טהורה אני״ מהו? האם סומכים על דבריה האחרונים, או שמא נאמר שעשתה עצמה כחתיכת איסור? אמר ליה [לו]: אף בזו, אם נתנהמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush